<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ל"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
עוד כתבת, שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, הוא מפני שהתורה אמרה [ויקרא כ"ג] והבאתם את עומר, אחד ולא שנים, וכן לחם תנופה וכן שתים עשרה חלות, ואם כן הנה הבטיחה שלא ימצא בהם פסול, שאם היה אפשר שימצא בהם פסול היו מצריכין מן התורה לעשות מכל מין ומין שמא יפסלו ויביאו אחרים תחתיהם. ויתכן שלזה כיון רש"י ז"ל בפירושיו [יומא כ"א ע"א] לפי שאין אחרים להביא תחתיהם, אלא שפירשתי הדברים בסיבותיהם. עד כאן לשונך. וכל זה טעות, שאם מפני לשון התורה אחד ושתים עשרה נעשה הנס, למה היה הנס באלו יותר מתמידין ומוספים ושאר דברים שנשנו במשנתינו עמהם בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב], והן זבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חודשים, וכן שעירי הרגלים הנזכרים בגמרא שם, שהרי בכל אלו יש בתורה שנים אחד. ורש"י ז"ל חלילה לו שיהיה דעתו כן, ולא תתלי ביה בוקי סריקי, וכבר נשמר מקושיא זו, והוצרך לתת טעם לשבח טעם כעיקר בסיבת המציאות מפני מה יצאו אלו שיעשה בהם נס מכלל האחרים, ונתן טעם לפי שאי אפשר להביא אחרים תחתיהן אם יבואו לידי פסול, לפי שמצותם באותו יום ואינן דוחין לא שבת ולא יום טוב, לא בקצירת העומר שאין מצות קצירה אלא בלילה כמו שאמרו בפרק ר' ישמעאל במנחות [ס"ו ע"א] ובמגילה פרק שני [כ"א ע"א] והכי קיימא לן כר' אלעזר ב"ר שמעון דאמר הכי [מנחות ע"ב ע"א] כמו שהוכיחו בתוספות, לא באפיית שתי הלחם ולא באפיית לחם הפנים כמו שאמרו בפרק שתי הלחם [מנחות צ"ה ע"ב], ואם אירע פיסול ביום השבת קודם סידורו על השולחן לא היה אפשר להביא אחרים, וכן פירש רש"י ז"ל [יומא כ"א ע"א], אבל האחרים אם יפסלו יביא אחרים תחתיהם מלשכת הטלאים ואין צריך לנס. ואפילו צריכין חילול שבת, מחללין עליהם, דכל שזמנו קבוע דוחה שבת כדאיתא בפרק הוציאו לו את הכף [יומא נ' ע"א]. ובפרק שני שעירי [שם ס"ב ע"א] שנינו בשעיר המשתלח אם מת יקח לו זוג, וכן אמרו בנגעים [פי"ד מ"ה] בציפורי מצורע. ובירושלמי בפרק טרף בקלפי [יומא פ"ד ה"ו] אמר שאפילו דבר שאין מעכב דוחה שבת. ובפרק שני דתמורה [י"ד ע"א] שנינו שכל שזמנו קבוע דוחה את השבת, והכי מוכח בפרק קמא דיומא [ז' ע"א]. ועם היות שהדברים האלה הם טעות גמור כנראה מהגמרא, אבל היא סברה בלתי הגונה, שהתורה לא קיבלה עליה אחריות האונסין שתעשה בהם ניסים.
וסיפא דמתניתין (דהיא) [דהכא] מוכחא הכי, דתנן [פסחים ע"ו ע"ב] הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, וכולה ההיא מתניתין בטומאת עצמן היא מתנייא שנטמא הבשר אחר זריקת הדם, כמו שמפורש בגמרא בפרק תמיד נשחט [שם ס"ב ע"ב] וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות פסחים [ה"ב], לא בטומאת ציבור בגופן. ובפרק קמא דיומא [ז' ע"א] ובפרק רבי ישמעאל במנחות [ע"ב ע"א] נמי מוכח הכי, דתניא התם היה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומרין לו הוי פיקח ושתוק, והיינו טעמא משום דטומאה דחויה היא בציבור כדאיתא התם. ודבר זה נלמוד מקל וחומר, שאם טומאת הגוף בכרת גילתה תורה שהיא דחויה, טומאת בשר בלאו [לא כל שכן], כדמוכח בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ט ע"א] שזה קל וחומר הוא. ובפרק שני דתמורה [י"ד ע"א] שנינו דחביתי כהן גדול ופר יום הכיפורים שהם קרבן יחיד דוחין את השבת ואת הטומאה, וההיא לאו בטומאת ציבור היא אלא בטומאת עצמן. ובפרק כיצד צולין [פסחים ע"ט ע"א] היו כלי שרת או כוהנים טמאים עושים בטומאה. ומה שהיטעך בזה לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה [פסחים פ"ז מ"ד] ולשון טומאה בציבור דחויה או הותרה, והבנת טומאת ציבור טומאת גופן. ואינו כן, שהכל בכלל טומאה בציבור, בין בטומאת גופן בין בטומאת קרבן טומאה דחויה היא או הותרה היא בציבור. והכי מוכח בריש פרק קמא דיומא [ז' ע"א] ובפרק טרף בקלפי [שם מ"ו ע"א] ובפרק המזבח מקדש [זבחים פ"ד ע"ב] ובכמה מקומות מסדר קדשים. והכל מודים שאין הציץ מרצה טומאת הגוף בין דיחיד בין דציבור, ופליגי אם מרצה טומאת עולין דוקא או אפילו טומאת אכילות, וכל זה בטומאת הקודשים בלבד וטהרת המקדישים. והעולה מכל זה, גילוי הטעות שאמרת דההיא מתניתין דבפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] בטומאת הקהל או רובו הוא. ובפסח הבא בטומאת ציבור לא הזכירו שיהא צריך ריצוי ציץ כלל, דוק ותשכח.
